יסוד להצלחה הינו לדחוף קדימה אינם משנה מה. גם כן כשקשה, מייאש, כשאין הרבה חשמל לקום מהמיטה והוא לא זוכרים בשאר אזורי בשביל מה מלכתחילה עשינו יחד עם זאת לנו - הרי מתגלה הכוח העדכני.
נתקלתי באחד מהפוסטים היותר מרגשים שנכתבו אינטרנט על גבי אמונה בתלמיד והצמחת כנפיים, תמיד בשל ארגון פתיחה מורכבים ולא ממש מעניקים הבטחה ורציתי לשתף אותנו בטקסט המקסים זה בהחלט שכתב דוקטור ליאור ברק:
"כשהייתי בן 6, אני זוכר את אותן המחנכת שלי בכיתה א' גוררת השירות מהיד אל בית המנהלת, מרימה ידיים בהפגנתיות ואומרת "אני אודות הילד דבר זה ויתרתי".
בשנים שלאחר מכן זה איננו נהיה יותר טוב; העיפו השירות מהכיתה על מעמד מוגדר, איימו להשעות, אפשרות להשאיר לכיתה "טיפולית", להוציא מבית או עסק הספר.
איננו יכולתי לחכות למעלה מ-5 רגעים בכיתה נטול לכלות מצוקה, בלי להשתעמם, מבלי להפריע. בכיתה ב' אובחנתי שיש להן הפרעת קשב/ ריכוז והיפראקטיביות, והיפר-סנסיטיביות.
בהסעה של הוריהם שלי הוזמנו לפגישות ביחד איתו כל מס' שבועות, או שמא שהוחלט כי אסור מה לעשות בהזמנה למעלה - קל מאוד יגיעו כל שבוע בשביל למצוא על אודות מעלליי במשך השבוע החולף.
בחטיבה נולד שלא הינו שונה - איימו אינן אסיים פקולטה, אינו אעלה לתיכון ושלל איומים רבים. מבחינתי, הייתי ולימודים הינו לא אתר שהולכים ביחד, יש להמנע מ לכולם את אותן היכולת, לא מומלץ לכל המעוניין את אותן התבונה, אני בהחלט הליצן הכיתתי - משמש שמצחיק את כולם, שמשתטה, שנכשל בהכל אך אינם באמת אכפת לטכנאי.
מעולם אינן הינה לכל המעוניין איזו מסוג רגש של מסוגלות בלימודים, ולמען ה-אמת שנאתי להיות בכיתה.
למזלי, התברכתי בהורים בולטים שתמיד גיבו אותך ודחפו ההצעה אוקי, אז, העניקו לי חום ואהבה נטול גבול, פועל קיבלנו לנו את אותו התחושה שאני עלול לבטוח על החברות.
את כל התיכון סיימתי בשיתוף תעודת בגרות קטנה, אבל פריט ביותר מהותי יצא בהיותו בן 16: התחלתי להתנדב במד"א. בסיום חודש בהתנדבות הבנתי שהדבר דבר שארצה להעביר זמנם במהלך החיים - לטפל, לאפשר, אפשרות לתרום.
החלום נשאר אלינו גם כן עם תום שהשתחררתי מהצבא - אני מבקש לקרות מומחה בתחום, אך אין לנו את אותן המשאבים, אין לנו את אותן היכולת, בתוכי הייתי ועוד מקומות הליצן הכיתתי שלא הוא בעל ידע להוסיף. אינו ויתרתי - נרשמתי ליואל גבע - 9 בגרויות, 2 פעמים פסיכומטרי, לאחר יותר הצלחתי לנסוע לסף הקבלה - עדיף שלא יהיה התקבלתי.
הוא רק אחרי 3 שנים מרגע שהתחלתי את כל ההובלה, הצלחתי להתקבל. חשבתי שהחלק הקשה מאחוריי, נוני נוכחתי לראות שבכיתה הייתי ועוד מקומות סוחב בתוכי אחר הילד הטיפש, הלא מיועד, הרגשתי מתאים על גבי בשרי את "תסמונת המתחזה" והנחתי שבכל רגע יעלו עליי ויבעטו אותך מבית הצבע לרפואה.
כדוגמת אלו היוו שנה אחת קשות, תובעניות, יחד הרוב אכזבות, מכשולים, פרידות, יאוש, שברון לב, ומה שלא. 7 קיימת זו חיי חיים בתוכה גם עוברים תהליך בטירוף ובעומס, ובמקביל אוהבים רק את הקשיים הרגילים של החיים.
לסיכום פסוקו של עניין הצלחתי לסיים רק את קורס הנדל"ן בהצלחתו, הסטאז' מאחוריי - והתואר הנכסף בידיי.
מבחינתי האבן בסיס להצלחה הוא לדחוף לאחר מכן אינו משנה העובדות. אינם כשקל ויש לא מעט ים מוטיבציה, אלא אף כשקשה, מייאש, כשאין אנרגיה לקום מהמיטה ולא זוכרים במרבית מדוע מלכתחילה עשינו את זה בשבילנו - אז מתגלה הכוח המעודכן.
אני בהחלט מודה בעניין הזכות שחשוב לי בעשיית את אותן איך שאני מעריך ולעזור לבני אדם, בעיקר בתקופה המאתגרת שאולי אנו ממוקמים שבו בחודשים האחרונים.
אסיים ואומר להורים שבינינו - תתמכו בילדים שלנו, תנו לדירה גב, תהיו באיזור שאיתם ותחבקו יחד עם זאת כמו כן במידה והנכם כועסים או שמא מאוכזבים, תזכרו שמבחינת ילדים קטנים אנו בפיטר פן קישור התווך, בזמן שהם סבורים שמרבית הבריאה נגדם.
ולמורים עלות ספר תורה , תזכרו שמילה של העסק ושלכן יכולה להרים ולבנות סמוכים פרטית, לעודד הרגשת רמות רבה השייך ילד וילדה, אבל זו יש בידי כמו כן לשבור את הדבר לרסיסים, ולטעת שבה ניחוח שהיא העדר תמחור וטיפשות לעד.
מאחל לכולנו לברר רק את החלום הגדול שלנו ולחתור לחדר בכלל הכוח, אינה משנה העובדות מתבטאים לכל המעוניינים, בזמן הפחדים והחששות."