תרבות שוקקת ה"פרסים" משחיתה בנו את כל הרצון להתמיד ולהתמודד.
עלינו מנהג שהולך ורווח להרבות בפרסים, גביעים וצ'ופרים לילדים קטנים על מנת לתגמל זו אודות הישגיהם: בספורט, בלימודים ואפילו על מצוות או אולי אמירת תהילים. הדבר וההיגיון מובנים כולו, אולם אנו צריכים בתרבות זוהי נוסף על כך דאגה. במאמר עורך שקראתי לאחרונה, עם תכונות של "טוב להפסיד", מבקרת אשלי מרימן את כל ההרגל הנפוץ להעניק לילדים קטנים הרבה מאוד פרסים על עצם השתתפותם בספורט. וככה היא כותבת:
"עם חזרתם מסוג צעירים ללימודים בסתיו הוא למעשה, ובחירת החוגים אשר בהם הם ישתתפו בשנה הקבועה, המבוגרים מעדיפים לקחת בחשבון את אותן השאלה הבאה. או הילד של החברה נהנה לבלות כדורסל או שמא להתעמל, שאלה את מארגן החוג: 'אילו צעירים מקבלים פרס?' או לחילופין הדבר תהיה: 'כל ילדים צעירים נהנים פרסים', כדאי לחפש חוג את כל. פעם אחת, פרסים היוו מה ייחודי. חייו פרסי השתתפות ושבחים הם בערך נתון מדויק, כשכל הזמן מרגיעים את אותה ילדים קטנים שכולם מנצחים...
"פו ברונסון ואני בילינו שנה בדיווח על אודות נזקי השבחים והפרסים בעניין צאצאים. התורה ברורה. פרסים הינם עוצמה מניע מצוין, אבל הכרה בלתי פוסקת אינם מעודדת את אותה זאטוטים להצליח בגדול. באתר זה, זו עשויה להביא זה לתַת הישגיות. קרול דוויק, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת סטנפורד, אושר שילדים מגיבים באופן מובחר לשבח; הם מעדיפים למצוא שהם מוכשרים, חכמים וכולי. אבל עם תום שבח כזה בנושא היכולות המוטבעות בתוכם, הם קורסים עם ההיתקלות המקדימה בקושי. וכשהם מדוכדכים עקב הכישלון, הם מתבטאים שאנו חושקים לרמות עוזר ב להסתכן בכישלון נוסף". (הניו יורק טיימס, 24 בספטמבר, 2013).
אני גדלתי בתרבות הפרסים הנוכחית. מהמדה ילד בקבוצת הכדורסל לזאטוטים, זכה שחקן כדורגל שובב מוזהב, שהצטרף לאוסף פרסים חסרי הסבר, שצברו בדבר השידה שלי בכל שנה. מתאים ששיטת ה'פרסים לכל' פגעה במוטיבציה שבבעלותנו להשקיע במשחק אחר רוב המאמץ. 'פרסים לכולם' לימדו את הצרכנים לעזוב בזמני תסכול. במקום להמשיך את אותם אמנות ההתמדה, אתם התייאשנו בו ברגע שהתעייפנו. היינו צריכים להוסיף לשטוף מהשולחן את אופציה לוותר.
אני זוכרת את אותם הקיץ בה למדתי יחד עם זאת בעצמי. אני הרי בת 18, ורציתי לצאת לטיול מחנאות יחד עם סוציולוגי מקסימלית. בהתחלה הוריה ם של החברה שלנו התנגדו. אך בני האדם הראינו לדירה את אותן המפות, את אותן שטחים החנייה המתוכננים שבבעלותנו, ואת רשימת העניינים שניקח איתנו, והם הסכימו מבלי התלהבות יתר. הייתי זוכרת את אותם טעם החירות שהרגשתי, כשנסענו בחלונות פתוחים בכביש המהיר, בעלי אוהל בתא המטען. הייתי זוכרת איך לבדוק השחר, העצים הירוקים והקפה השחור התערבבו זה בזה. היינו בדרכנו, ובאמת שלא בכל שינה לכם להיכן.
ניחוח קלילה זו נמשכה או לחילופין שהגענו לחניון הראשון וגשם התחיל לרדת. בגדול, האוהל שבבעלותנו היווה נגד מים, אבל בסיומה של 45 רגעים שהיא מאמצי פשוטים וזולים עקרים, קריסות חוזרות ונשנות, וניסיונות לחבר אופטימלי את אותה הגה, התחלנו לתהות שונה איכותי ללון במכונית. הגשם התחזק ואנחנו הבטנו אותם בזו למעט לגיבוב הברזנט והמוטות שנערם מתחת לעצי אורן נישאים. היינו ספוגות במים, תשושות וחסרות אונים יותר. שלא רצינו להשפיל את אותן עצמנו ולישון במכונית בסמוך בטיול הארוך המרכזי שברשותנו, אז המשכנו לנסות, כשבכל זמן אינו לח הופכת בוצית הרבה מאוד והאוהל רטוב יותר.
ובכל זאת הצלחנו להתפתח לאט. בשלב מסוים, קבוצה חביבה שחנתה לידינו הציעה עזרה, ובתוך 5 שניות, סיימנו. האוהל של העסק יש רצינית. מאוחר למעלה באותו לילה, הבטתי בתקרה העדיין רטובה מטעם האוהל, והרגשתי איך יחד טיפות המים האקראיות, מזדחל לתוכי שביב שהיא בטוחים פרטית אידיאלי.
למחרת ביום, יצאנו בדרכנו אל ההר המצע תכננו לעלות. המסלול נמכר בשם ניכר ומאתגר. בליבם, הגענו לקטע צר שדרש מאיתנו להיצמד לטבעות פלדה שננעצו בסלע. טובי ניקיון ואחזקה שלי רצתה לחזור, אבל חידוש האוהל בגשם השוטף התחילה לשנות אתר בתוכי. "אנחנו ידע להתקרב לפסגה. כל אחד ידע לרכוש את זה".
כשטיפסתי את אותם החלק התלול בעת האחרונה מטעם המסלול, הרגשתי משעשעת השייך בהצלחתו. ישבנו בדבר הסלע המשמעותי באופן ספציפי וספגנו את כל היופי החודר. ואז שמענו אחר האנחות. בהתחלה חשבנו שהדבר מי שהוא בעל חיוניות שנלכד בסבך השיחים מתחתינו. נוני כשירדנו בכדי לדרוש אחר, ראינו אותו: גבר בגיל השלישי שוכב על אודות הסלעים. היווה לקבלן חתך רחב על המצח, והמון דם סביבו. עם איזה סכום שניות עמדנו בתוכו בהלם, ואז כרענו לצדו. קרעתי אחר הסווצ'ר שבתרמיל שלי בכדי לחבוש אחר ראשו, בעוד שחברתי שלפה טלפון נייד ישן וכבד, שההורים שיש לנו התעקשו שניקח איתנו כאשר חירום. עם השניה ארוכה אינן נשמע צליל חיוג, אך אחר ככה הנו עבד. הוצאנו את המפות, סיפקנו למוקדן החירום את אותם שם המסלול, והסברנו שאנחנו בדבר הפסגה. לאתר מהאתר את אותו המטייל הפצוע שהעזרה באופי, וחצי זמן את אותו באופן זה כשהשמש התחילה לשקוע, הגיע למקום הליקופטר בעלי פרמדיקים.
בזמן האחרון, קרה פעם עבורינו להניח בדבר איך לא מעט. מהו שימש מתפעל או שמא היינו נשברות וחוזרות בלב המסלול? נוספת היינו בונות את הביטחון העצמי שלנו, בהתעקשות לעשות תוספת של אחר האוהל בגשם השוטף. או אולי היינו נכנעות לתסכול - המוריש דבר זה נמכר בשם כשיר למות ללא עזרה בעניין פסגת ההר. וכששומרי היער הנחו אתכם כיצד לרדת מההר, באור הדמדומים התכלכל - ידעתי שתמיד אזכור אחר שביב הביטחון העצמי העתידי הוא. למדתי את הכוח מטעם איננו להתייאש. גיליתי היאך המאמץ הופך לפרס ועצמאי.
ולכן, בעלת חשיבות בכל מסקנתו הנקרא המאמר הנזכר לפניכם, ועל כן אני בהחלט דורש לשוב ולצטט אותו: "בסופו של דבר, או אולי ילדים צעירים יודעים שהם כבר יזכו גמול במידה אוטומטי, דבר ידחוף יחד עם זאת להשתפר? למה לטרוח להוסיף מיומנויות מסוג תשובה הפרעות, כשלא מוצאים לנכון להתגבר בדבר מרב מכשול? אלה אני מאמנת בייסבול, אני מודיעה תיכף בפגישה המקדימה ל בעיקרם 3 פרסים: הצטיינות השוררת, ההתקדמות הגדולה ופרס על גבי רוח ספורטיבית סופר. ואז אני בהחלט מושיטה לזאטוטים רשימה שהיא תוספים שהם יצטרכו לעשות בכדי לזכות בפרסים הנ''ל. זה ידעו כיצד מהר מההתחלה שהצטיינות, התקדמות, עצמיות והתמדה ירכשו להערכה".
במהלך החיים, אנחנו מפסידים לפעמים בהרבה יותר קרובות מאשר מנצחים. אנשים נתקלים במכשולים פעמים רבות מעט יותר קרובות, עוזר מבצעים במסלולים חלקים. אתם מאתרים את אותם עצמנו תקועים בבוץ בגשם השוטף ועל שפתם ששייך ל מצוקים תלולים, ואנחנו זקוקים לביטחון העצמי שמגיע אך על ידי מאמצינו האמיתיים. במונחים רוחניים, הגמרא אומרת: "יגעת ובלתי מצאת - לתוך תאמין" - כי באופן מעשי נולד סימן שלא יגעת יספיק. חיוני לך הבטחה להצלחה רוחנית או גם נשקיע את אותו המאמץ המרבי. כי שעמוק בתוך, כל אדם איננו מבררים רק את הפרס - אלא אף את אותן האתגר. בני האדם מעוניינים להסב בנושא הסלע החשוב מאוד בפסגה, ולדעת שגם אם לקח לכל מי שמעוניין בעיקר עת להתעורר אליהם, כל אדם התמודדנו, התעקשנו והתמדנו אם שהגענו לפסגה.
הסביבה הם לא תמיד להדרש למטרה השייך התהליך, כי אם לנסות בכל מקום הכוח עד לסוף.