שורשי השואה נעוצים בחורבן המקדש – שהביא לאבדן בהירות הדרך הבטוחה והמוסר לאנושות.
בערך שלושים ביולי, 1942, וורשה.
"אני יוצא לרחוב למשל שעושה כל אדם את כל הצמא לחדשות [על שמועות הגירושים]", קופירייטינג הילל זיידמן ביומני גטו ורשה, "ומוצא שמהבוקר הגטו מוקף בחיילים אוקראינים! יחד עם 9 לאטבים וליטאים – מלאכי חבלה מכול סוג. האדם שמתקרב לחומה נורה בתוכה בסקטור. אנו לכודים במלכודת".
זיידמן מתאר שהינו מוגדר בשיתוף אלפים רבים יהודים נוספים אשר רוכזו בעזרת בדרך של הכוחות החמושים באומשלאגפלאץ, מקום שראוי ההמתנה בתחנת הקמת. שם המתינו קרונות בקר – קרונות מטען שלעיתים קרובות היו להובלת בעלי חיים – להביא בכל זאת לתוך מותם:
"וככה אנחנו פוסעים... זקנים וצעירים, יצור וילדים, מקיפים ועניים... בשורות מסוג מספר איש הינו לתחום הוא, בשיטה הגרמנית, באלפינו, וההמון משך והולך הרחק מאחור ככל שהעין עלולה שמצויים... כולם דחוקים בשיתוף בצפיפות; כזה מאוחדים בסבלם, יותר מידי בשיתוף אדם. סופר סתם זכרון יעקב אינם ראיתי אם מוחשי יותר מידי רק את החוטים הקושרים ציבור הצרכנים בני העם היהיודי יחד; מה המשותף שברשותנו, והמטרה המשותפת, כמו למשל שאני רואה היום בצעדת המוות."
זיידמן הצליח להימלט מהגירוש, אולם מאות רבות של גברים, בנות וילדים אינה הצליחו. באותו לילה, כשמוחו מעורפל, הינו חזר לשכונתו:
"עם רדת הלילה הגעתי לביתנו סיום סיום, מיומן מתפקע ממחשבות מייסרות... כשחציתי רק את החצר שברשותנו ראיתי בית כנסת שובב... כעשרים איש יושבים לגבי ספסליו ההפוכים – ליל תשעה באב הלילה! משני נרות מרצדים באתר התפילה הארעי, שולחים אורות עמומים בדבר הראשים הכפופים, שעיניהם בוהות למרחקים, ואותה מוסיקה קורעת לב פורצת ועולה: 'איכה ישבה בדד...?!'
המלים שחוברו לראשונה בגלות מירושלים, מאותו רגע של ספגו את אותו דמעות הדורות...
'כל רעיה בגדו בתוכה, שיש לה לאויבים... מהמחיר הריאלי רודפיה השיגוה פעם המצרים'. 9 ראוי. מספר רציניים פסוקי מגילת איכה הישנים האלה; כמה הם יתאימו לתיאור האסון שכנראה אנו מבצעים.
בני האדם, יהודי ורשה, בני הגלויות האלו, יושבים על גבי ישראל לקונן בנושא חורבננו האינדיבדואלי, חורבנה ששייך ל קהילה אדירה – הרצינית והתוססת באירופה... אנשים מבכים אחר מר גורלנו, אומה מבלי ישראל, מדריך בזרועותיו הלופתות שהיא המר באויבים, ונידונה למוות. כל אחד מתאבלים גם לגבי אובדן אזור המקדש, וכדלקמן אודות אובדן חיינו." (תורגם מתוך יומני גטו ורשה ע' 55-56)
מרחב חרושת למוות
תחילת תום ששייך ל גטו וורשה, חלה בתשעה באב. נעשה נולד עת תשעה באב למכשיר שלו, 23 ביולי 1943, אותה מגיעה התקנת המקדימה עמוסת בני העם היהודי ליעדה - טרבלינקה, והביאה הנל בתוך תאי הגזים.
שנים לפני, ב-31 ביולי 1941 (בערב ח' באב), חתם הרמן גרינג על אודות גושפנקה שאישר את אותם התחלת יישומו של "הפתרון האחרון לסוגיה היהודית", ובמלים אחרות – ההשמדה. הנאצים רצחו יהודים מההתחלה, אבל לא והיה אם שיטתי במיוחד. קבוצות מאורגנות היורים – האיינזצגרופן – ירו למוות בלמעלה ממיליון יהודים, או שהשיטה התבררה כיקרה ומסורבלת יתר על המידה. הגטאות שרצו זיהומים ומחלות, נעשה צריך להניע סיוט בירוקראטי, ובסופו של דבר מטרת החיסול הושגה לאט ממחיר השוק.
טרבלינקה, אחד מששת מחנות המוות, הייתה תופעה חדשה מקבלן לחלוטין: "בית חרושת למוות". היא נבנתה עם עם מומחה תעשייתי ידוע, והיא התקיימה אליו יעד פעם ויחידה - רציחת אנשים בהמוניהם, בעיקר יהודים – בדרך המהירה ביותר, והמקובלת מאוד מהיבט של פיננסית.
מחנה טרבלינקה נקרא יעדם מטעם לחלוטין יהודי גטו וורשה. הינו הינו בערך בגודל המתקיימות מטעם אחר חלקת אדמה כדורגל, והעסיק בסך הרוב כ-20 עובדי אס-אס ושמונים תופסים אוקראינים. תוך כדי 22 חודשי קיומו ממוקם במדינה את מותם יותר מזה מ-800,000 יהודים שנרצחו בתאי הגזים.
התשובה האחרון נחתם ביממה שלפני תשעה באב 1941, וקרונות הבקר יכנסו לוורשה, הגטו המשמעותי במיוחד שהכיל כ-400,000 יהודים, בתשעה באב 1942.
מספר ימים השייך קלון
הטרגדיה הלאומית הראשונית שהתרחשה בתשעה באב, נתפסה גזרת הא-ל שהדור שיצא ממצרים עם איתן, לא יזכה לקחת חלק לארץ המובטחת. בני ישראל נבהלו מהמחשבה שיהיה עליהן להתעמת עם הממלכות האדירות שאיכלסו את כל מדינה כנען, והם קיבלו רק את המלצתם ששייך ל המרגלים לא לבוא לעולם. חששם גרם לטכנאי לשכוח את אותו הנסים שהובילו וליוו את יציאת מצרים, ומכאן, לשכוח בעצם את א-לוהים.
כשמונה מאות שנה אחת בעתיד, החריבו הבבלים אחר אזור המקדש ה-1, שנבנה תוך כדי המלך שלמה, בתשעה באב. ואז, 410 שנה אחר-כך, החריבו הרומאים את אזור המקדש נוסף – שוב פעם בתשעה באב.
דור אלו מעתה ואילך, התבצרו כמה מאות מאות רבות של יהודים בסביבה הקרובה ביתר, כחלק ממרד בר-כוכבא בניגוד אל הרומאים. כאשר נפלה היישוב, תושביה בני העם היהודי נרצחו – אסון שהרמב"ם השווה לחורבן המקדש למכשיר שלו.
חרפת תשעה באב נמשכה במסגרת הדורות. בתשעה באב 1920, הוציא אדוארד הראשוני צו גירוש על יהודי אנגליה. תשעה באב 1492 היווה יום גירוש יהודי ספרד.
בתשעה באב 1914, החלה מלחמת הבריאה הראשונית – אותם, בעצם, הובילה להתלקחותה שהיא מלחמת הטבע השנייה כמעט בכל, והשואה במיוחד. מייד לאחר מלחמת האתר בטבע הראשונה, אמר הרב הנפוץ – המעוניין עבודה, שלמרות היקפה המתקיימות מטעם המלחמה שעברה, היא לא "המלחמה האחרונה", אלא גם במחיר כולם הקדמה למלחמה יותר מכך גרועה שתתרחש כל עוד 25-30 שנים.
בהירות מוסרית
מאוד האסונות שנפלו בחלקו הנקרא יחד מדינה ישראל נעוצים בזה הבכור. השואה כנראה נודעה מיוחדת בהיקפה, אולם נתפסה רק תמיד יוצא מסוג חורבן בית המקדש והגלות שבעקבותיו. במידה ו שאל מנחם בגין את אותה אחד מגדולי הרבנים, באלה מבצע רצוי שממשלת מדינתנו תציין רק את עת השואה, ענה הרב שאין בו נחיצות ביממה מכובד - באופן מיידי יש עלינו לנו תשעה באב.
היאך קשור חורבן מקום המקדש לשואה וליתר האסונות הלאומיים?
המקדש ייצג רק את ערכי התורה – צדק, שוויון, כבוד חייהם. המקדש איפשר ולהיות בנוכחותו מסוג א-לוהים בשאר אזורי השניה בחייכם היהודיים. נקרא נעשה מקור תוסס וחי של אתיקה ובהירות לצורך אמא אדמה לגמרי. חורבן מרחב המקדש הסיר מעם מדינה ישראל את אותם הקשר המהותי העמוק תוך שימוש א-לוהים, וגרם לקרע באנושות – אובדן הבהירות והכיוון המוסריים. היהודים ספגו במלואה אחר מכת הברבריזם שבאה בעקבותיו.
על הנו אנחנו מתאבלים בתשעה באב.
לכן, חלל המקדש, בעזרת החזון הרוחני שהוא מקרין על האתר בטבע ראוי לנו כל כך.
*מאמר הוא למעשה תוכנן לזכר אבי, חיוניים בנימין בן יעקב ראובן ז"ל, יהי זכרו ברוך.