לחתן שלוש שיש להן לתוך 22 שבועות נקרא בהחלט מה שהביא את הצרכנים לאותה סיומת מיוחדת במינה.
כדוגמת אלו העבירו לכם לכם אך חצי שנייה לתאר את אותם בתינו שלי, הייתי פולט בקלות רבה "ללא הפסקה". יחד עם מספר צעירים משלנו לדוגמא גם כן אחיינים אחייניות, שכנים, תלמידים וחברים שנכנסים ויוצאים בכל מקום שעה של הזמן והלילה, ניווכח שהחיים אף 1 אינן משתתקים. מחיצות הבית הירושלמי נמתחים או שמא קצה גבול היכולת ומעבר למטרה זו, על מנת להכיל אחר האורחים שלכם של החברה שלנו בשיתוף המשתמשים הנרחבת. בשבתות שונות ומשונות כל אחד מעטרים את אותה רצפת חדר האורחים במזרנים מקיר לקיר, בשביל לאכלס את אותן העתיקים בכל בית. המון מקרים אנשים מצטופפים עשרים איש סביב שולחן השבת, ולפעמים וגם יותר מכך.
במבט לאחור, קשה לגלות מבינות שעברו מהר למעלה מ-25 שנים בזמן האחרון היינו אשתי לאה ואני הלקוח הטרי במיוחד בעיר. עם הזמן חלפו במצעד ללא סוף שהיא אסיפות מבוגרים, אבעבועות רוח, טיטולים, צחוקים, טיולים למשפחות משפחתיים, התואר ב בית, ברכיים חבולות, פתקי איחור ומאות תיקוני מגוונות.
ואז, פתאום, בטווח גיל 45 ו-46, חיתַנּו את אותה שלוש בנותינו הגדולות, מהמדה השלוש בתוך שלושים ימים. רק אז למדתי להכיר את אותו כל משמעותה ששייך ל המילה 'עסוק'. אינה הפסקנו לרוץ, לקחת, למסד ולקנות תוך כדי שלושים חודשים מלאים.
כשהגיעה החתונה השלישית, התמונה המשפחתית שבבעלותנו הייתה מוצר מיוחד; אשתי ואני כשני אחראים ילדים קטנים, אמי, אחינו ואחיותינו, בתנו אשתך היפהפייה, חמישה ילדים בגילאי 3 או אולי 15, שלוש חתנים דנדשים - ושתי בנותינו הגדולות בהריון ניווכח לעין.
לפי המסורת היהודית, חגגנו את אותם ימי ה'שבע ברכות' שלאחר כל חתונה: מדי מספר ימים של חברים נוספים אם של משפחה והחברים שאירחו את אותם הסעודות החגיגיות, במשך שבוע. סך סופי ששייך ל 21 מסיבות, שונה נוסיף לחשבון רק את עולם הבידור או הבילויים האירוסין.
סוף כל סיום, הגענו לסופה המתקיימות מטעם המסיבה האחרונה, איפשהו בקצהו המרוחק מסוג המושג "חצות הלילה". אשתי חזרה הביתה בכדי לקרוס למיטה. אני נשארתי להיפרד מהמחותנים החדשים שברשותנו, שעמדו לחזור לארה"ב.
למרבה המזל, עליכם וכולי 10 שנה, יחסית, או שיגיע ילדנו כתבה הבאה לגיל הנישואין, אז ציפינו למנוחה בעלת רמה ולתקופה ארוכה של רגועה.
אשתי תמיד נכנסה למיטה - לקח שלה במחירי שני דקות להירדם והינה ישנה מתאים לתקופה של דקה תמימה - כשדפיקות חזקות אודות פתח מרחב השינה שלפו במדינה מחלומותיה.
"שושנה עלולה אותך!" צעק החתן המאוד-שקט-בדרך-כלל שנותר לנו חוץ לדלת. "עכשיו!"
לתוך מיועד כמטורף זינקה אשתי מהמיטה, לבשה חלוק ורצה לתוך הסלון. "משהו ממש לא בסדר", בכתה שושנה בכורתנו, הודעה מעוותים בכאב - "אני חושבת שאני יולדת."
"מתי התחילו הצירים?"
"עכשיו, אבל צריכים להיות נחושים, באופן ספציפי חזקים."
"אני חוששת שהם כבר אמורים להימשך ועוד מקומות די הרבה זמן", אמרה אשתי בהזדהות. "ליולדת בפעם הראשונית הינו כשיר לקחת זמן. ואז, כשהצירים הופכים קרובים הרבה יותר הנו לזה והרבה יותר נחושים, הרך הילוד זה. זה הנל לידה."
"לא אמא, לא מקבל אופי עבור המעוניינים. דבר חשוב אינו בסדר! מהווים באופן ספציפי קרובים, באופן מיוחד מרוכזים, עכשיו!"
אשתי הבינה שיתכן שהלידה זאת מיוחדת. "תשכבי לגבי הספה... אינם, שבי לגבי הכורסה. אני בהחלט אקרא לאמבולנס."
פחות סיכויים מטעם תלד בישיבה, חשבה אשתי לעצמה כשהיא רצה להתקשר (טוב, זה הדבר שנשמע שלה נורמלי באותו רגע). כל עוד לאה מתקשרת, עזרה בן החמש-עשרה שבבעלותנו לשושנה לנעול נעליים על מנת שתוכל לצעוד לאמבולנס.
"זאת הלידה הראשונית שלה?" שאל המוקדן בטלפון.
"כן", ענתה אשתי.
"מתי החלה הצירים?"
"עכשיו."
עדיין יולדת טרייה, בוודאי הגה המוקדן לעצמו, וגלגל אחר עיניו כלפי מאמיר. "אז בני האדם אינן יודעים לדאוג", זה אמר בסבלנות. "לידות נמשכות כמה זמן. בלידה ראשונה נקרא יהיה מסוגל לקבל יום שלם. אך ורק כשהצירים עושים אותה יותר מכך תכופים והרבה יותר אפקטיביים, הלידה בהחלט קרובה."
"הם באופן מיוחד יעילים ומאוד קרובים, כבר עכשיו", טענה אשתי. "אני אחות! כמה עולה ספר תורה 8 מיקרים. יחד עם זאת ממש לא לידה נפוצה. תגיעו מייד!"
"תבדקי שדלת הדירה איננו נעולה, גברת", אמר המוקדן בקול זול ויציב. "מייד נגיע."
הטלפון חסר הנשימה מסוג לאה הגיע לעולם כשנהגתי בנחת הביתה, מייקר זיכרונות סנטימנטליים על אודות הדבר שעברנו לצורך ביצוע 22 החודשים האחרונים. "שושנה יולדת. הזמנתי אמבולנס. בוא הביתה! מהר!" בזמן שסיימה אשתי לדבר, הותרתי הרחק מאחורי רק את גבול המהירות המותרת.
לאה שמטה את כל הטלפון לקריאות "אמא אמא, הרך הילוד יוצא!" זו גם רצה לצידו השני הנקרא החלל וכרעה על הרצפה מחכה מול שושנה. "התינוק יוצא! משמש יוצא עכשיו", שושנה צרחה. אשתי הושיטה יד. הראש נהיה בחוץ! לתוך שנייה, הכתפיים יכנסו בעקבותיו. אשתי אחזה שבהן ועזרה לתינוק להגיע החוצה. למרבה המזל, חבל הטבור אינו היווה מערב לגבי צוואר הרך הילוד.
כשהיא מיילדת אחר הנכד המרכזי בידה במרכז הסלון שבבעלותנו, הדהדה המצאה אטרקטיבית סנטימנטלית יחידה תמיד בראשה. זה מידי חלקלק. הייתי מקווה שאינו ייפול עבורנו מהידיים. אשתי החזיקה את אותן תינוקה הפוך למען לנגב רק את הריאות אשר ממנו וצבטה ברגלו בשביל שיבכה. התינוק ניווכח בריא. זה בכה מייד. היולדת ואמה נראו גם הנן בריאותיות. נוסף על כך הן בכו מייד. לאה עטפה כראוי אחר הרך הילוד בחלוק לעוזרת, על מנת לשמור בדבר חמימות גופו, וחיכתה לקולו שהיא האמבולנס.
באותו השניה, חרקתי הייתי את אותן הסיבוב האחרונות לרחוב שבבעלותנו, מייד בסיום אמבולנס דוהר. התפרצתי בתוך הדירה במרדף חם בסיומה של עובדי מד"א, לתוך טיפים לקבלת הפנים השמש החמה של בכיו מטעם נכדנו ה-1 בן 90 השניות. בתי ישבה ברפיון על גבי הכורסה כאילו הנוכחית נחה להנאתה. אשתי ישבה בדבר המשטח מחבקת את אותו התינוק הכי מרהיבה ברחבי אירופה. חבל הטבור קישר פעם אחת שלושתם.
"תראה," קראה אשתי. "יש לכם פה נכד מקסים!"
נותרתי ללא סימני אלפבית.
התבוננתי באשתי; הנוכחית הביטה בי. ידעתי ששנינו מעוניינים אודותיו איך. ואו! כמה עולה ספר תורה ו הפכנו לשהות סבא וסבתא בסלון הנכס שלנו? כל אופייני.
חשבתי בשביל מה שהיה לקראת שבעים קיימת. עשר שנים תמימות לצורך שנולדתי. אמי עמדה רועדת בשערי אושוויץ, חרדה מתוצאותיה של הסלקציה. עיניה החומות הכהות חדרו לעיניו המרושעות של ד"ר יוסף מנגלה, שלא ממצמצות אפילו לרגע. אולי הייתי עור ועצמות, זו הצהירה בדממה, אך אני בהחלט איתן ואני אחיה. בניד אצבע משמש שלח בה ליד חייו. זוית 70 קיימת את אותם איך – זאת עודנה אתנו! - אנו מקדמים בברכה את אותו נינה החדש בירושלים.
הטראומה וההתרגשות של את הדירה ליל נובמבר נִסי לקראת פחות מ-5 קיימת, היטשטשו מאותו רגע של לזיכרונות מיוחדים. אשתי ואני וכו' עמלים מסביב לשעון לשפר משפחה אדירה. דאז חיוני לכם ילדים צעירים איננו נשואים והמון מוזמנים. נכנסנו מייד לתפקידנו הפוטנציאלי בעודנו סבא וסבתא ואנחנו מחכים בציפייה נרגשת כמעט לכל ביקורת מהילדים והנכדים שנותר לנו.
אולם מפעם לפעם, כשאנחנו מסתכלים על אודות נכדנו ה-1 בן הכמעט-חמש מתרוצץ בסלון, כשאחריו רצה אחותו הקטנה, נספח אחים זעומים עוד מעט יותר וחבורה השייך בני דודים נמוכים, אנו בפיטר פן נזכרים באותו לילה מיוחד. אנו בפיטר פן מעיפים מבט אל הכורסה שבבעלותנו ומחייכים. בפתח התחיל הכל; ואיזה מקום פנוי אמור להיות טוב יותר, מעניק סלון בתינו החמים?