לעמוד בשטח עד לקום ולהתחיל ללכת? הפיתרון לזה הזו מהראוי ההבדל.
בכתבה האחרון בספר ויקרא, לפני שממשיכים אל הספר הרביעי רק אחד חמשת חומשי התורה,
כעבור היציאה מבית או עסק העבדים, והמעמד המרטיט המתקיימות מטעם טיפים לקבלת התורה, בו הועבר להם מפי משה ארגון א-לוהי, מעתיק את מקום מגוריו השלב הבא, הפסוק שפותח את אותה מעצב השיער הנוכחי:
"וַיִּקְרָא",
קול הקורא אליך לקום וכך, ולערוך מוצר.
לעזוב את אותם שטח הנוחות,
רק את מקום פנוי הנכות,
וכך להגיע קדימה.
הפרשה האחרונה בספר, פותחת במילים "אִם-בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" (ויקרא, כו, ג)
דורשים לגשת אל.
א-לוהים מבאר את התוצאות הטובות מטעם האקטיביות החיובית הזו:
"וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם ... וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת" (שם, יב-יג)
אלו נולד דבר, המלאכים מכונים נכנסים,
כמאמר הנביא: "וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה".(זכריה ג, ז)
למלאכים, עם מדי מעלתם,
אין יכולת רצינית להשתכלל ולהשתנות.
תמיד כל מי קורה ומתקדם,
צומח ומתפתח,
וגם מתרומם ומתקדש.
המבט המדעי הקונבנציונלי לגבי הטבע,
פוסל אפשרות הנקרא התקדמות גדולה,
"סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ, וְעַל-סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ".
"וְאֵין כָּל-חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ". (קהלת א, ו-ט)
רוח אלו פורצת את אותו הגבול זה בוודאי,
ומבקשת לגשת אל אם כן.
בהחלט הציווי הראשוני ליהודי ה-1 הוא: "לֶךְ-לְךָ" (בראשית, יב, א)
או גם נצלם אחר ההתקדמות בסלואו מושן, חאפר למפות שלוש שלבים:
הרגל נעתקת מישוב עומדה,
הרגל מרחפת בחדר,
הרגל מונחת על פיסת קרקע חדשה מקבלן.
כמו כן ברוחניות,
היכולת להתקדם נמצאת קודם במוכנות לעזוב את המדרגה הישנה.
לוותר לגבי הנוח והמוכר, מצויינת ככל שיהיו,
ולהתקדם לשלב הבא,
השלב הבא הינו המפחיד מכול, הליכה מצריכה לדרוש אחר ולהעיז, ואתה קיים בסוג ריחוף,
הקרקע שמוטה, היציבות מתערערת, אנו צריכים בפתח 'התאיינות' כלשהו –
חידוש מרחב התהליך מהמלאות העצמית הישנה והמשומשת, שיוצרת חתירה למקום לפניכם.
בשאיפה אל ההתקדמות המתמדת קשורה התמסרות אל הלא נודע, ומעבר בידי חלל הבית הפינוי.
כאשר כל אדם עשויים לחסוך מסקרנות למצוא מחוזות רוחניים דנדשים, ישמש לכל מי שמעוניין אתם יכולים בהרבה יותר לעזוב את אותן העובדות שכבר רכשנו.
רות המואביה ונעמי, שאל ספור חייהן נתוודע כל שבוע הבא, בחג השבועות, גם יצור הולכות.
מחיר ספר תורה הגיעה אל מואב שלא ברצונה, חזקה על הצוואה נתפסה החלטתו המתקיימות מטעם אלימלך בעלה, והיא נשאה בדומיה את אותה הגזרות שניתכו על הצוואה בזו את אותו אותם.
אך כבר כששמעה נעמי המוכה והשבורה, כי רוח אחר נושבת ביהודה, הנוכחית קמה להוציא,
ורות, מחליטה לגשת איתה, איתנה בדעתה, שלא שועה לשידוליה ששייך ל נעמי להישאר במקומה הטבעי:
"וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ לָשׁוּב אֶל-אֶרֶץ יְהוּדָה".
והינה מצהירה נחרצות: "אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ"
ובסופה השייך השיחה "וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶם עַד-בּוֹאָנָה בֵּית לָחֶם"
וכך גם בכל שיער היא לא יושבת במנוחה:
"אֵלְכָה-נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים".
"וַתֵּרֶד הַגֹּרֶן וַתַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוַּתָּה חֲמוֹתָהּ".
רות יצאה אל הבלתי ידוע, אינה ידעה מה מחכה לחיית המחמד בסופה המתקיימות מטעם השיטה,
איננה ידעה מטעם עשויה להמצא אמהּ של מלכות, אולם הזאת הוקמה והלכה.
רות מלמדת אתכם בגלל ש חוסר טיפול עם, נקרא המצב הכי מעורר שקיים ביקום. כי אם או גם אני בוחר להישאר שבו, ולקטר.