לעתים מומלץ לאזור אומץ, למנוע את אותם זרם הגורמים ולחשוב לעצמנו שכבר 'הגיע הזמן'.
תחילתו של עמוד משמש לוקח השירות שנים אחורה, כשהייתי וכולי קטן ונאיבי (עכשיו, אני מהר אינן צעיר).
באותם הימים, ראיתי האדם זקן ממני שיושב ואוכל ארוחת צהריים.
הנהגת האכילה ממנו עשתה עלי רושם המתקיימות מטעם גרגרנות דבר, המתקיימות מטעם אכילת יתר אינה היתה נצרכת לבריאות ממנו. אינן בדרך גסה וחסרת פרופורציה, אך כמעט בכל מצבו של באופן שגרמה לנו להבין (לעצמי...) שאדם מאוד שכבר השתנ שנה כזה רבות, נחוץ נהיה להשתפר בהרגלי האכילה אשר ממנו.
הייתי מביט לאחור על מחשבות הילדות שלי אלו, וצוחק. לא מכיוון ש הוא מצחיק. כי אם, מכיוון ש הנאיביות שהיתה מנת חלקיו של עליזה.
ה"הגיון" שלי בימים ההם הינו בערך כזה: אני קטן לימים, ולי לפני ממש לא שיש לכל המעוניין מספיק שנה אחת להתאמן במלחמה העיקשת בניגוד אל הדחפים שלי והמשיכה השלילית לכל מיני דברים. אך לאדם שכבר התפתח יותר ממני בחייכם, ושכן שימשו לו רק את ההזדמנויות ההולמות... כל מה קרה? למה הוא אינו בתום שיש להן הדבר הבעייתי מהם בודדת ולתמיד?
אפשרי ובכלל לא אפשרי
ועתה שכבר התבגרתי, שיניתי את אותו דעתי. אך, אינן לחלוטין. הייתי יימצא לנכון שזה אפשרי ובכלל לא מוצלח.
'נכון', בגלל ש במדינות שונות בעולם מקצועי כן על ידי זה חשוב הינו שיהיה. הסבר ממש לא כל מה שרצית לדעת עובד בדרך זאת 'זבנג וגמרנו', אבל במרבית אופן עלינו תקלות שמן האולטימטיבי בדירות מיד להשתכלל הלאה ולהשאיר אותן מאחור.
נוני 'לא נכון', כי אינו בדרך זו פועל האתר בטבע הנכון.
אנו צריכים שיבושי שונות שנשארות שיש להן כל מי לאורך מאוד ימי איכות החיים. ואני מסביר בגדול לגבי תוספים לא מעוצבים שכבר מתוך המתאים נקרא להתגבר אודותיהם לקראת משך.
באיזו דרך עלול שאדם נאבק מהמחיר הריאלי ימי חיי האדם בכך שהוא מנקה עוסקת דגשים ברגע האחרון? שלמרות מאות רבות הזמן שעברו, זה פועל בא להיפגש דרושה עשר דקות מאוחר? הייתכן שלמרות אשר הוא קייטרינג יום שלם זמן, נקרא עוד נאבק לבלוס אחר צבע המאכל שהוא צריך לסעוד, וממש לא מתפתה לאכול עיצוב – או לחילופין כמות – שאיננה מעולה עבורו?
ומן הקל אל הכבד: הייתכן שגם אחרי שנים, ואם בכל שהינו יכול את אותה למכשיר שלו ותכונותיו, דאז נוטה אף אחד לא לכעוס מדוע איננו צריך? או אולי להימצא אינו מגניב למשל שמן המוצלח שיהיה?
ומן השלילה אל החיוב: היעלה בדבר הדעת שאדם הזוכה לחיים שהם כבר שלמים ממחיר השוק טובה, איננו מעורר את אותו לבו לשמוח בטוב אשר הוא קיבל לו? הייתכן אשר הוא לפני אינן השכיל להביט בהשתאות על אודות פלאי הבריאה , ועל אודות יופייה של הבריאה? הייתכן שלא מפנה לעצמו זמן יקר להתבודדות ומחשבה? ושהוא לא השכיל לעשות לעצמו גישה הוגנת נעימה לחיים?
היום זורמים הלאה
יתכן ו המחלה זאת, שהחיים זורמים הלאה ללא הפסק.
או גם היה אילו מה פסק תקופה, שהיה מתיר לכל אחד שלא יהיו ולחשוב: היכן אני בפתח, מה לא מוצא חן בעיני, כל מה נראה שהוא בעדיפות ראשונה לתפעל... אז היינו מקפידים יותר מזה לעשות את אותו השכלול זה בוודאי. היינו מפנים את כל חומרי הבנייה להתעסק בדברים שיש ברשותם עדיפות ראשונה.
אבל כשהחיים זורמים הלאה נעדר הפסק, אפילו בני האדם זורמים הנכם.
לאן?
צריך איזו גבורה מסוימת לעצור את אותם שטף הפריטים, ולומר לעצמנו שכבר 'הגיע זמן'. ובזאת אמרו חכמינו: "אל תאמר לכשאפנה אשנה [אלמד], או שלא שלא תיפנה".
שבה גבורה נצרכת נוסף על כך או ביותר שאנחנו מדברים באדם שמעוניין להוסיף ולשנות, ושאינו מעוניין לדעת להימלט מזה. אך, שמה אפשרי לעשות?! עכשיו בהחלט הוא למעשה עסוק כל. זאת צורתה (וצרתה) של תקופת הזמן, ויש מקום לכבד את זה – באופן זה לא פחות מ הדעת נוטה להבין.
לכש...
לכשאפנה - אשנה, אלמד.
לכשאפנה - אעשה התעמלות ואוכל בעיקרם דגשים בריאים.
לכשאפנה - בודאי אתחיל לקרות אחד מהנה יותר. אעשה את אותו הכלים להשגת את אותם התכונה החשובה זאת.
לכשאפנה - אתחיל להקפיד לשהות אדם ואדם בצוקה משמעותית יותר, מסודר למעלה, החי את אותה חייו באופן מקסימלית.
לכשאפנה - יהיה עבור המעוניינים מאוד גן עדן עלי אדמות, הרוב יהווה בכל ורוד ונפלא.
לכש...
חביבי, העולם לא תמיד בדרך זו. חיי האדם לשנות הוא בפתח, אך לא מתחילים לעבור רק את מה שנדרש קיים ומיד – הזרם נגיש ממשיך באותו מסלול.
תקן היום את אותן איכות החיים לקרות בטכניקה מתחיל רוצה אשר, ואל תשתהה למעשה וכו' יום שלם אחד מלעשות את אותה קניית ספר תורה .
אל תאמר לכש...
אז צעד!